אדם מסדר גודל אחר

נעם ואני לא היינו חברים.
לא היינו באותו הצוות, לא באותו הגיל, ולא התקשרנו אחד לשני לאחל מזל טוב ליום ההולדת או לאחל חג שמח.

אבל על אף שלא היינו חברים במובן הפשוט של המילה, היה לנו קשר חברי:
שנינו דתיים (אני במקור לפחות), אנחנו גרים לא רחוק זה מזה ונסענו הביתה ביחד לעיתים, ועם הזמן התברר לנו שאנחנו חולקים עולמות תוכן משותפים. כאלה שמאפשרים לנו לדבר- גם אם זה לא קורה הרבה- באופן שאולי יהיה קצת זר לאנשים מבחוץ, אבל באופן שכן גרם לקשר בינינו להיות קרוב.

בשבילי, כלוחם צעיר מנעם הן בפז״ם והן ובגיל, ככל שהכרתי אותו יותר כך הוא הפך בעיניי לדמות.

אצל כולנו קיים פער בין הרצוי למצוי. בין האידיאות הגדולות שאנו מאמינים בהן לבין הדרך שבה אנו מיישמים, או בדרך כלל לא מיישמים אותן.
אצל נעם נדמה שהפער לא היה קיים. הוא חי בפועל את מה שהוא האמין בו. וכלוחם ביחידה זה היה מאוד ניכר.

נעם היה חריג בנוף היחידתי. עם הכיפה הגדולה, עם בגדי השבת גם בהקפצות- לא ממש המיינסטרים היחידתי. אבל כך הוא הגיע ליחידה, וכך הוא נשאר לאורך כל השנים. כי נעם חי את מה שהוא האמין. ושום דבר- גם לא עשרים שנה ביחידה, לא יסדוק אותו.

אחת הסיטואציות שזכורות לי, ויותר מפעם אחת, היא שאני נכנס לחדר כושר ונעם רץ על המכונה. עד כאן הכל טוב. אלא שזה היה לפני שהיינו צריכים לצאת לפעילות, במין זמן מת כזה- מצד אחד יש עוד זמן, אבל מצד שני לעשות עכשיו אימון זה סופר לחוץ. אני זוכר שאמרתי לעצמי- איך הוא עושה את זה? מאיפה הכוח לדחוף עכשיו את הריצה הזאת? למי יש כוח לזה? הרי פעילות היא התירוץ הכי טוב שתמיד יגרום לך להרגיש בסדר גם אם לא התאמנת. אבל נעם לא חיפש את התירוצים. הוא לא חיפש סיבות מוצדקות לפער. הוא חיפש דרכים לצמצם אותו.

פעם אחת נסענו ביחד הביתה, ויצא לנו לדבר על בעל תפקיד ביחידה. תוך כדי השיחה, נעם אמר משהו שיכול היה להישמע כביקורת.
כשהגעתי הביתה, נעם שלח לי הודעה:

״סליחה על החפירה. חשוב לי להגיד שלכל מטבע שני צדדים וגם אני לא תמיד הייתי בסדר בהתנהלות מולו. את זכויותיו ביחידה אף אחד לא ייקח.
שבת שלום אח״.

כמה רגישות. כמה ענווה. כמה לא מובן מאליו.

וזה בדיוק מה שהיה הכי מרשים אצל נעם- האדם שהוא היה. אני לא חושב שיש מישהו ביחידה שהיו לו חיכוכים איתו.
כי אצל נעם הכל נעשה בנעימות. אפילו אם יש מחלוקות. ונדמה לי שכל מי שהכיר אותו, הבין שהוא עומד מול אדם לא רגיל.
אדם מסדר גודל אחר. משכמו ומעלה פשוטו כמשמעו. איש טהור. אחד כזה שאתה מסתכל עליו ויודע שלעולם לא תהיה כמוהו.
הצניעות, נעם ההליכות, הנכונות לעזור, הפשטות, המחויבות- כל אלו קרנו מתוכו החוצה.

ובמידה מסוימת, הניסיון להסביר את כל זה במילים רק מקטין אותו, כי באמת קשה מאוד להסביר מי הוא היה.

ואולי, אולי אחת הסיבות שהוא לא איתנו, זה כדי שעם ישראל יכיר אותו. כי אחרת הוא היה נשאר נעם הצנוע שרק החברים והמשפחה מכירים.

ועכשיו- עכשיו הוא גיבור ישראל. דמות מופת שעומדת בשורה אחת עם ענקי הענקים, וגלי השפעתה הולכים מקצה הארץ ועד קצה הארץ.

ולנו לא נותר אלא פשוט ללכת בדרכי נעם.

ע. א.