דרך סיפור אחד אפשר לבטא כמה מהתכונות שלו. לדוגמה:
'מה נשמע אח?' ליבו של דוד הש"ג מהסדיר מתרחב למול החיוך הרחב מתחת לכובע המצחיה.
נעם לא החמיץ הזדמנות לראות ולהתייחס גם לסדירים במחנה.
וכבר נעם בדרך החוצה.
'זהו, הסתיים להיום?' דוד שואל את נעם.
'הסתיים להיום פה' נעם עונה, ושואל:
תגיד, מה שלום הבן שלך? התקבל לקבוצת הכדורגל שרצה?
והופ, נעם חוצה את הכביש, לתחנת האוטובוס לכיוון ירושלים
משוחח שיחת חולין עם הנהג כי נעם מתייחס גם לנהגים, האנשים השקופים.
ואז תופס את מקומו, מוציא ספר תהילים לנצל את זמן הנסיעה, שאחרי כמה פרקי תהילים, הפכה להשלמת חצי שעת שינה…
כשנגלים לעיניו בתיה הראשונים של ירושלים בהחלטה של רגע נעם מחליט לשנות את המסלול ולפני שעולה על האוטובוס לכיוון הבית, הוא ממשיך עם קו פנימי לבית ההורים (בשכונת בהר חומה).
יום חמישי היום, הוא חושב. בבית מסתדרים עם ההכנות לשבת. אבל להורים המתבגרים (מזדקנים) כבר קשה יותר.
צלצול הפעמון מפתיע את ההורים השמחים כל כך לראותו.
'באתי לקפה' נעם מכריז. 'אבל עד שהמים רותחים בינתיים אשטוף את הסלון'.
המים הספיקו לרתוח יותר מפעמיים.
נעם התיישב לקפה ולמשהו המתוק ליד, רק לאחר שסיים לשטוף את כל הבית לכבוד שבת.
משוחח עם ההורים, מתעניין בשלומם.
על עצמו לא דיבר.
רק שומע אותם, מעודד ומנסה לעזור (כמו להשיג הנחה משמעותית בתשלום הארנונה ובקטע הרפואי לבעיות הבריאות שלהם,
להפנות לרופאים שהכיר או מייעץ על טיפול)
וכבר הוא זז.
יודע שההכנות לשבת מחכות לו גם בבית..
רגעי הקסם הסתיימו. ההורים מלווים במבטם את גבו המתרחק לתוך המעלית, אוחז בשקית הפח שהתעקש גם אותה להוריד.
דלת המעלית נסגרת.
כף הפך הארוע למנהג קבוע, בכל ימי חמישי כשהתאפשר – לבקר את ההורים.
זה לא הקפה. זה מה שליד. ידעו.