לזכרו של נעם דב רז הי"ד
קשה לכתוב על נעם בלי להישמע מוגזם – כי מי שהכיר אותו יודע שהוא עצמו היה מתכווץ מכל מילה גדולה שנאמרת עליו. אז ננסה לכתוב כמו שהוא היה – בשקט, בפשטות, ובאמת.
נעם היה אדם שהלך אחרי אמת פנימית. מי שראה אותו מבחוץ – שקט, צנוע, מחייך – יכול היה לטעות ולחשוב שאפשר להזיז אותו. אבל מי שדיבר איתו לתוך הלילה, על חינוך, על ארץ ישראל, על הדרך – הבין מהר שמתחת לשקט הזה יש אדמה יציבה שלא זזה. הוא לא הרים את הקול, לא התלהם, לא הוכיח אף אחד. הוא פשוט חי את מה שהאמין בו, וזה היה חזק מכל נאום.
כלוחם היה מכונה. התחיל מנקודת הפתיחה הנמוכה ביותר, והגיע למקום הגבוה ביותר – פרמדיק, פורץ, צלף – לא בגלל כישרון מולד אלא בגלל עקשנות שקטה, אימון אחרי אימון, בלי תירוצים. גם כשהעין כבר לא ראתה כמו פעם, הוא לא ויתר. גם כשחזר עייף מפעילות, ישב ללמוד דף יומי או יצא למסלול. כל דקה שלו הייתה עם משמעות.
אבל מה שעשה את נעם לנעם זה לא הכוח ולא המקצועיות – אלא הדרך שבה ראה אנשים. הוא היה מכין קפה למנקה של היחידה כל בוקר. כשהוא שאל "מה שלומך" – הוא באמת רצה לדעת. הוא ראה פנימה, לא התבלבל מהרושם החיצוני, וידע להתחבר לכל אחד, כפי שאותו אחד צריך. בידיים גדולות ומחוספסות טיפל כפרמדיק בעדינות ובחמלה. תמיד הגדיל את האחר, תמיד הקטין את עצמו. אף פעם לא דיבר רע על אף אחד, ואם השיחה גלשה ללשון הרע – היה מעביר נושא, בשקט, בלי מוסר.
לכל אחד ביחידה יש סיפור שלו על נעם. כל אחד מרגיש שהיה חבר שלו. זה לא מקרי – ככה הוא היה. לא מנהיג שצועק "לכו אחריי", אלא אחד שפשוט הולכים אחריו בעיניים עצומות, כי סומכים עליו לגמרי.
נעם חי את חייו כשליחות, אבל בלי יומרה. שם את הכלל לפני עצמו, אבל לא הרגיש שהוא מוותר – כי זה באמת מה שרצה. ביטחון, רפואה, חקלאות, אדמה, תורה, משפחה – הכול היה חתיכה אחת, הכול היה אמיתי.
אחד מחבריו סיכם את זה פשוט: "הוא לא היה רק לוחם בנשמה. הוא פשוט מלח הארץ."