האיש שהיה: רנ"ג נעם רז

ר.: אחרי שנעם עזב את המרפאה ביחידה, ר. נכנס במקומו. כיוון שנעם סבל שם ולא אהב את השהות במרפאה, במשך חודשיים כל פעם כשראה את ר., נעם ביקש ממנו סליחה.

"תקשיב אחי, לא נעים, אתה בסיטואציה הזו"

התפקיד של ר. במרפאה לא היה קשור לנעם. זה שיבוץ מהפיקוד. אבל כיוון שנעם עזב ור. כאילו החליף אותו, נעם חשב שזה בגללו, בגלל שרצה לעזוב את המרפאה.

על מה יש לך להתנצל? ה"לא נעים" של נעם. במשך חודשים כל יום!

מ.: כמו צורי והקפה. (צורי אביבי) נעם מביא לו קפה ועוד מבקש סליחה (בגלל שלא החזיר את הסולם מיד)

ר.: בגלל שנעם היה כזה טוב לב.

אני במרפאה לא הקשבתי ממש לרופא. היה קובע איתי ב10:00 הייתי מגיע ב14:00 אחרי אימון בחדר כושר.

רואה שהרופא עסוק- הולך לענייני/ חותך הביתה.

אבל נעם- אם הרופא קבע איתו ב10:00, נעם היה מחכה לו במרפאה מ10:00 ועושה ויוזם שם דברים שקשורים למרפאה עד שהרופא סוף סוף מגיע.

ונעם כל פעם במחשבה אופטימית, חיכה לרופא בדיוק בזמן.

היה ילד טוב ירושלים.

ר.: נעם והתיק הרוק המרופט. כמו הכובע המרופט. כל פעם הצעתי לו כובע חדש ונעם לא רצה..

לכובע של נעם יש רנ"ג.. איך שרדת איתו כ"כ הרבה? אחי מאיפה הבאת את זה..

חבר אחר– לא נראה לי שנעם ייחס לזה חשיבות איזה כובע יש לו על הראש. מספק שיש כובע…

לא שם לב אפילו כשהיה לו כובע (שגירד מאיזה חבר ביחידה) שהוא "מותג". זה לא עניין אותו.

יש. מ.: המרוץ מההר לעמק. עש.נו את המקטעים ביחד. (מרוץ ארוך, לילה יום לילה)

נעם ריחם עלי ורץ לאט בשבילי ובשביל שנוכל תוך כדי לדבר קצת.

ש.: אתה בחברה טובה, גם עלי היה מרחם בריצות..

יש. מ.: והשאלה הקבועה- מה שלום ה"תכשיטים" (הילדים התיכונסטים..). מספר לי על מעלליהם.

כשאיתם התקבל למצפה, נעם סיפר לו בחצי צחוק מהול בכאב- ישיבה תיכונית, מה צריך להביא? נעלי טיולים ותיק טיולים טוב. איפה ספרים וכו'?

וכל הזמן מתייעץ איתו על חינוך המתבגרים.

י. א.: נראה לי הבן אדם הכי חיובי שהכרתי. זו הייתה התכונה מס' 1 שלו. הכי חזקה.

לא משנה מה הסיטואציה. זה תמיד עם חיוך ותמיד כן. למרות הגיל, למרות הותק ולמרות התנאים. וזה מה שאני למדתי ממנו. זה מה שאני לקחתי ממנו וכל הסיפורים זה יהיה סביב זה כנראה. זה הכול בא משם, מהגישה הזו.

היינו כמה ימים לפני שנעם נפל. עשינו תרגיל חוד. זה כולל התגנבות לתוך שיחים.

תרגיל לא כיף. ארוך. מתחילים בערב ומסיימים בארבע- חמש לפנות בוקר ובד"כ הצלפים שולחים את הבחור הכי צעיר בצוות, מהקורס האחרון, כי זה קאדר.

והפעם הם החליטו לשלוח את נעם. ונעם, עם כל הותק והנסיון, בכלל לא היה אכפת לו. היה מבסוט.

ו"מה צריך לעשות?" היה איתנו מקדימה ונתן את כל כולו. עשה הכול הכי טוב אחד לאחד. כאילו הרגע סיים קורס..

אני זוכר שאח"כ דיברנו בינינו בחברה, כמה זה מרשים, כמה זה לא מובן מאליו. ז"א, מובן מאליו שכל לוחם יתן 100%, אבל נעם עשה את זה בדרך שלו, המיוחדת הזו, שמעבר.

יצא לנו לטפל יחד כמה דקות בש' המפקד כשנפצע.

אני זוכר שכמה שלנעם היה את החיוך והרוך, אבל ברגע שהיה אירוע או טיפול רציני, ראית שמשהו השתנה בפנים שלו, ואתה יודע שהכול יהיה בסדר. שהפצוע בידיים טובות והכול יעשה כמו שצריך ובצורה הכי טובה.

יצא לי לראות את נעם חד כל כך רק בפעם הזו. כי בד"כ היה רך ומחייך.

וזה מראה כמה ידע לשלב בין הניגודים- הרוך מצד אחד ומצד שני האסרטיביות והקש.חות.

בשבילי זה היה מודל- לחיוביות ולשילוב. הרוח שלו ממשיכה להיות בתוכנו.

לשבץ בסיפורים של הבחורה בת 14 והנחלאי בשכם

ר.: שני מקרים לא כ"כ אופיינים לנעם-

אני עשיתי עם נעם את הפעילות הראשונה שלי ביחידה, של פלגה ב'. היה חסר להם חובש, הייתי פרמדיק חוד ובאתי לעזור להם, אז הייתי עם נעם. ושם הכרתי את נעם. חפרתי לו איך הוא טיפל במ. בגנין ולנעם לא היה כוח לדבר על זה. הוא היה עצוב כי שמו אותו בגיפ ולא שמו אותו בהליכה רגלית לכפר, ואז קרה דבר עוד יותר מעצבן- כי היה שם איזה ערבי שכלב נשך אותו, והוא דימם מהיד והביאו את הערבי לגיפ ונעם טיפל בו בחתך ונשאר לשמור על הערבי בגי'פ יחד עם ר..

ואני (ר.) רואה את נעם כבר ממש חם על כל הסיטואציה- גם תקעו אותו ברכב עם ערבי, גם הוא לא עשה כלום בפעילות וגם יש צעיר שחופר לו.

כשנעם סיים לטפל בערבי ( שם לו ח.ע) , אמר לר.- " קח אותו רגע". ונעלם.

ר. מחזיק את הערבי ולא יודע מה לעשות ולא יודע לאיפה ללכת.. בסוף מצאתי איזה חייל והלבשתי אותו עליו. ( איפה נעם? כנראה חבר לפעילות..)

1. כשנעם סיים במרפאה, הוא הצטרף לצוות של ר. ירדנו לאימון מטווח.

בדרך אנחנו שומעים צעקות. זה היה מתוך אתר בניה ביחידה- עדיין בבניה…

סביב באיזור שבונים בו היתה גדר והיה בה מעין חרץ. אני (ר.) מכניס את הראש בחריץ, אני רואה אדם שוכב וכל הפועלים עליו. איבד את ההכרה. אני עדיין מסתכל, מנסה להבין מה קרה ופתאם אני רואה שם בקצה כבר את נעם, ליד הפצוע. והרי לפני רגע היה ליידי בדרך למטווח..אני מבקש מהחברה שלי להביא לי את התיק פרמדיק, במקביל המפקצ אמר להביא את האמבולנס. ותוך שתי דקות- במקום לרדת למטווח, אני מוצא את עצמי נוסע לבית חולים יחד עם נעם.

מה שהיה חזק לי שנעם נעלם פה והופיע שם. תוך כמה שניות. אני עוד מנסה להבין את האירוע, מה קרה ומה צריך לעשות ונעם- כבר מטפל. תפיסה מהירה. אבחנה מדוייקת.

ד. מ.: נכנסתי לווצאפ שלנו. 90% מההתכתבות- בוא לקפה/ מתי קפה/ קפה היום, קפה מחר..

ופתאם תמונה של פאקניג ירוק (ציוד רפואה?) וכותב לי- "בתוקף. אני שומר לך".

זה עוד בתקופה שלא היה מספיק ציוד ונעם היה מארגן מ'חבר' (מימון..)

ר. פעם הביא "שקית הפתעה" מלאה ציוד. נעם- מאיפה יש לך את זה? ונעם ענה- עזוב שאלות, העיקר יש ציוד.

• כל תקופה יש תרופה שחסר במלאי…נדירה. ואותה תמיד נעם מצא ודאג לזה.

א. (הג'ינג'י): אני זוכר שקניתי את הנידלים הגדולים, ונעם אמר לי- זה הדבר החדש. העיקר ש.היה בפק"ל שלך. כשבאתי לבקר את ש' בבית חולים, אני קולט מהפינה את הכובע של נעם. היה עם מ.. לי היה בתיק נידל גדול ספיר חדש- אז באתי לנעם ואמרתי לו- נעם הבאתי לך! נעם ממש שמח (כי השתמש בשלו בטיפול עם ש') אבל נעם, צריך להשתמש בזה בתבונה, ולא עד הסוף ותזכור ש.ש את השסתום הזה מאחורה…(לאור- הטיפול בש')

מ.: עמדנו שם בחוץ בבית חולים ונעם עם התיק גב המצוקמק שלו ואנחנו שומרים על ש' אחה"צ שלם שכל העולם בא לבקר את ש'- כזו אש.ות בכירה שנפצעה… ואנחנו בחוץ שומרים ונעם מידי פעם מוציא ספר וקורא (זה היה תנ"ך או גמרא) וכבר הגיע הלילה, בתשע או תשע וחצי נכנסנו לש' כשהכל היה שקט ורגוע. ואמרתי לו נעם- אנחנו 3 בחדר ו-2 מאיתנו אתה הצלת, חיים פה בזכותך.

ונעם רק חייך בביישנות חצי חיוך.

• נעם לקח את הפציעה של ש' קשה, כפי שלא ראיתי אותו אף פעם. ( לא היה שם שלם עם הנקז. עם הטיפול שנתן, חורג פרוטוקול.)

ד. מ.– כל הזמן הוא רצה להשתפר.

נעם- "תודיע לי מתי יש לך נשק ואתה יורה אני מצטרף" ומ. שואל אותו- "נעם, מה אתה עוד יורה? במה עוד יש לך להשתפר?"

כולנו- חברה ותיקים, צעירים, כולנו כ"כ אוהבים אותו- שמחים לשבת איתו לקפה.

כל- כך צנוע. תמיד היה כיף כשהוא בא לשבת איתנו.

פ.– איפה היית תופס אותו? בשעות הקטנות של הלילה, בחדר כושר אחרי פעילות עם מדסים של 10 ק"מ. נעם מה יש לך? לך לישון…

או להספיק לעשות אנטובציות בחדרי ניתוח בבית חולים- על חשבון זמנו. היום זה מסודר מטעם היחידה.

(הד"ר החבר של נעם שהכניס אותו- ד"ר י. מ., המתולתל. וג. וג. המרדים).

ש. – אני הייתי איתו בצוות 4 שנים. בחודשים הראשונים נעם עשה עדיין את סוף המשמרות של הקורס פארמדיקים. ולפני הפראמדיק- נעם היה לוחם מעולה. מעולה מעולה.

דוגמא אחת- כשהוא חזר מהקורס פרמדיקים, היה אימון מסלולים. ג. היה המפק"צ שלנו עם סטנדרטים לא רגילים…של שייטת.. והוא עף על נעם-

כי נעם שנה וחצי (כל הקורס פרמדיקים), נעם לא עשה שום אימון ושום פעילות, לא עשה אימון מסלולים או כח וחזר- כאילו כלום.. כאילו לקח רק שבועיים חופש מהצוות וחזר. אפס ירידה ביכולות, ברמה. תמיד חותר למגע. לוחם מעולה.

בקשר לכושר הגופני- היתה לו פציעה קשה מאד בברך- קרע רצועה והיה תקופה ארוכה מושבת בערך חצי שנה. (כשבניה נולד) והקטע של הכושר היה מאד חסר לנעם.

אז רופא היחידה היה ד"ר בן והוא היה נוזף בנעם-

"אתה לא יכול להמשיך לאכול כמו שאתה אוכל, כי עכשיו אתה לא עושה כושר ואתה תשמין". ונעם שמע לו. וכשחזר מהפציעה הוא הפתיע מעל כל הציפיות- חזר לעשות ספרינטים עם שינויי כיוון, את הבוחן של ה10 ק"מ, של 20 ק"מ. לא ויתר על כלום! אפס ויתורים.

זכיתי לטוס איתו פעמיים לארצות הברית ליחידה בלוס אנג'לס וגם שם, עם כל הלו"ז הצפוף, המתיש שהיינו מסיימים מאוחר כל יום ועם כל הג'ט לג הוא היה קם מוקדם כל בוקר דופק את הריצה שלו ואני הייתי נגרר אחריו מקלל כל רגע לאורך כל הדרך.. לא עניינו את נעם עליות, ירידות הוא ממשיך במהירות כל יום, לא מוותר כל יום.

מבחינתי הוא היה מודל לא הצלחתי להתקרב אליו. לרמה שלו, לדבקות, לירידה לפרטים, למקצועיות.

למקצועיות ברפואה- אם הוא לא הצליח לעשות משמרת באותו השבוע, היה תופס את מ. ויורדים יחד למרפאה ופותחים ורידים אחד על השני ומתאמנים. מקצוענות עד הסוף, התאים לו בקטע הזה להיות צלף.

מ. –

באמת זה היה מאד מיוחד שהיה גם צלף וגם פרמדיק- זה לא מובן מאליו. שהצליח לעשות את שניהם ולשמור על כשירות אימונים בשני המקצועות האלו ולצאת לפעילויות עם ציוד של שני הדברים האלו (ואז יש שיח של כולם על מצב הרפואה והכשירות הרפואית כיום שהשתפרה מאד מאד ומ. מסכם נעם היה שמח מאד מאד לראות את המצב היום ביחידה)

היינו שני חדרים צמודים – של נ. ושל א. צ. אחד ליד השני. א. צ. דתל"ש ואיתו בצוות ע. והיו מתווכחים על דת ברמות שזה היה כבר מכות ואז נעם מגיע מהחדר ליד עם החיוך ומשרה את השקט שלו, כששמעו את נעם נגמר הריב. נעם תמיד מצא את התשובות שהרגיעו את המריבה. כי שניהם ידעו לשניהם יש רקע ובכל זאת רבו כל כך ונעם הצליח לענות כלל אחד בנפרד.

גם כשנעם היה בצוות של הפריצה עם כ. וי. ל. ושני אלו לא הפסיקו לריב ביניהם ורק נעם הצליח עם הבדיחות שלו להרגיע את שני הצדדים.

ש. –

אני זוכר איך נעם היה מחקה את כ. (כולם צוחקים ומ. מסביר) כשהיה אימון בפיל הלבן בחיפה- אימונים מהבוקר עד הערב במבנה נטוש ליד הים בחיפה עם לחות וחום ואז עוד שעתיים מעמיסים את כל הדלתות של הפריצה ופוף אפ- ערב בא ונוסעים חזרה ליחידה שעתיים נסיעה, תמיד נ. יושב ליד כ. שמיד נרדם ונוחר ובד"כ נועם נוהג חזרה. ואז ברמזור שליד רמלה פתאום כ. מתעורר:  צריך החלפה? ונעם מחקה את הראש השמוט של כ. שנרדם ומתעורר ושואל- חוש ההומור המיוחד של נעם.

לא כעס על כ. למרות שתמיד נהג את כל הדרך לבד.

מ.–

נועם נגע בכל כך הרבה אנשים. גם ביחידה אחרי שנהרג פתאום אנשים גם רחוקים מהדת זה נגע בהם כל כך, גם מי שלא הכיר אותו בכלל. (גם המוות של נועם שבר מיתוס ביחידה שאנחנו לא פגיעים, מה שהתחיל בפציעה של ש והמוות של נעם היה השיא) בחוויה שלי, היחידה בזמן שאחרי שנעם נהרג היה שבר קשה בגלל שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים.

אפילו במוות של פסקל היחידה לא הגיבה ככה. אנחנו ידענו שנעם הוא נשמה גדולה- עכשיו כל העולם יודע.

ש. –

גם בשביעי לעשירי בשניות הראשונות שעוד היה אפשר לחשוב חיפשתי את נועם והתגעגעתי אליו, הוא היה חסר לי שם. עוד אחד מאותם הרגעים בהם נעם חסר מאד שהצטערתי שהוא לא איתנו.

ר.–

שנה שביחידה לא באמת תיפקדו.

שכתוב סרטון פרמדיקים ימ"מ:

י.: מי שלא מכיר את נעם – 

נעם היה בנאדם מאד שקט ומצדשני מאד מקצוען וכשהיה לו מה להגיד -כולם 

היו קשובים לו, כולם היו בשקט.  

כ.: מה שמאוד אפיין את נעם בכל התקופה שאני הכרתי אותו – הוא אף פעם לא דיבר רעה, תמיד דיבר טובה ותמיד דאג לעשות. תמיד בנה במו ידיו ותמיד כשביקשנו ממנו עצה הוא תמיד היה לטובתנו ונתן עצה מדהימה.  

מ. ה.: שילוב של תכונות של מטפל לוחם. זה שילוב מאד נדיר. מסוג האנשים שאתה פוגש ביחידה ומתפעל. היה בו שילוב תכונות שגרם לו להיות גם פרמדיק מצויין וגם לוחם מהמעלה הראשונה . 

מ.– התחברתי אליו מאד. לשקט שלו, לצניעות המיוחדת.  

א. ח.: אופן ההסתכלות שלו על החיים, הרמה המבצעית שלו מקצה אחד לקצה האחר לעשות הכל ברמה הכי טובה. אם זה בירי, אם זה בפעילות ספורטיבית ואם זה ביכולת שלו ובשאיפה שלו לעשות הכל באופן הכי טוב.  

ש.: אני לא יודע איך מתארים לוחם. מבחינתי, נעם היה הלוחם האידיאלי. אדם שיודע מתי להיות תקיף ואגרסיבי ומתי להיות מאד עדין. ידע לעשות את האבחנה הזו- מתי צריך להציל ומתי צריך להרוג. הוא לא היה מבולבל לא היו לו סימני שאלה. ידע מה הדרך שלו ומה נכון לעשות. 

ר.: בעיני נעם זה ש.לוב של הלוחמים של פעם, כמו רפול ומאיר הר ציון. נעם הזכיר לי אותם. לוחמים שכל כך אהבו את הארץ וכל כך נתנו חשיבות לחקלאות, לישוב ארץ ישראל לאהבת המדינה וכמובן נתינה בפן הביטחוני.  

י. : פעם באימון התפוצץ עלי מטען פריצה ביד. נפצעתי גם ברגל וכתוצאה מכך איבדתי אצבע. היד לא זזה. היה הרבה דם. שכבתי. הראשון שרכן מעלי ועט עלי זה היה נעם. הוא הראשון שראיתי עם הפנים אלי. ישר שאל אותי אם אני בסדר להתחיל לטפל בי. ראה את כל כמות הדם ואת כל הבלגן, אז הוא פשוט חתך את הרעש וההיסטריה מסביבי. הוא פשוט צעק "שקט" כולם היו קשובים לו וטיפל בי. הוא יצר סוג של עוצמה בשקט שלו.  

מ. ה.: אני מגיע לש' רואה אותו מעורפל הכרה. אני רואה את נעם רוכן מעליו לאחר הפשיטה. נעם הסתכל עלי ועשינו לו סקר ראשוני. נעם כבר עם הנידל ביד, הנהן לי בראש. לא התעכב לרגע ודקר את ש' בחזה. ( הציל את חייו). 

ח.: היינו בפעילות מבצעית בג'נין שנעם היה בנקודה מסויימת והיתה התקלות לוחם ניפצע. נעם היה מרוחק 300 מטר מהפצוע. הוא בחר לצאת מהנקודה שבה הוא היה והחליט לצאת, רץ את כל ה300 מטר, הקיף את כל הסגירה לבד. רץ בפאתי ג'נין והגיע לפצוע ונתן לו טיפול מציל חיים  

מ.: הקשר בינינו מאד התחזק אחרי שבאיזה לילה לפני 7 שנים בג'נין נעם סיכן את עצמו ונע לבד בלילה להגיע אלי כשניפצעתי.  

לפני כמה חודשים נעם ואני שמרנו על עוד אחד מהפצועים של היחידה. היינו שלושתינו- הפצוע, נעם ואני. ובשקט של הערב אמרתי לנעם: וואלה נעם תראה איזו זכות יש לך – יש פה 3 אנשים בחדר ואתה הצלת את החיים של שניים מהם.. אז נעם בדרך הביישנית שלו חייך ולא ענה.  

ש.: נעם מאד חסר לנו בנוף של היחידה. מאד קשה ללכת לאורו של דמות כזו שמצד אחד מאד נחרץ ואגרסיבי בלחימה ומצד שני מאד בן אדם. לב טהור שבשגרה מאד חייכן, איש משפחה. לכאורה ניגודים שבמציאות הישראלית מאד נצרכת.  

ר.: וזה בדיוק מה שנעם היה- בן אדם צנוע, לוחם מאד אמיץ וכל כך אהב את מדינת ישראל, את ארץ ישראל, את האדמה הקדושה פה. זה בשבילי נעם וככה אני שומר אותו אצלי בלב. 

כ.: הדבר שאני לקחתי מכל האירוע הזה, זה שאף פעם לא לקחת אף אחד כמובן מאליו. תמיד להיות חבר לכולם. זה משהו שהוא מאד חשוב לך ולאחרים.  

מי יתן וזכויותיו הרבות של נעם והחותם שהוא הותיר בלבבות חבריו יהיו לנו לנר זיכרון לאדם שחי שליחות ומסירות מתוך עוז וענווה.