הסתכלנו בהערצה על נעם, שהיה כמונו, אבל ממש לא כמונו

היי,
גיל פרטוק, מחזור מרץ 96 (מחזור אחד אחרי נעם רז ז"ל)
הייתי איתו המון זמן בסדיר – בעיקר בריחן בדרום לבנון. הוא היה סמל ותיקה ואחד האנשים העוצמתיים והשקטים ביותר.
זכורים לי הרבה סיפורים אך אחד לדוגמא שאני לא אשכח זה בקו חורף בריחן.
1100 מ' גובה, שלג ירד כמעט 3 ימים ברציפות ובלילה הטמפרטורות צנחו לסביבות מינוס 5 מעלות.
היינו תחת פיקודו של יניב עשור (היום הוא אלוף. ראש אכ"א)
באותו לילה אפילו טנקים לא יכלו לצאת לפעילות מבצעית בגלל הדרכים המושלגות והקור העז.
נעם התנדב לצאת איתי ועם עוד 3 חיילים למארב ב"שלטת" – גבעה מעל המוצב ששלטה בתצפית על איזורים
מהם הרבו מחבלי החיזבאללה להתגנב ולבצע פיגועים (בעיקר נגד מוצב צד"ל ברזלן)

היה קר. מאד. מכשיר הקשר שתמיד טרטר בגיזרה משלל הפעילויות והכוחות היה דומם.
קיבלנו הודעה מהחמ"ל שאנחנו כרגע הכח היחידי של צה"ל מחוץ למוצבים בכל דרום לבנון…
אחרי מספר שעות כבר לא יכולנו לתפקד.
הקור העז ממש גרם לכאבים פיזיים ולא יכולנו להתרכז בכלום חוץ מלרעוד ולקלל…
אני זוכר שעשור דרש בתקיפות שלא נתקפל ושאנחנו (צוות ותיק ולא בכיין…) כעסנו ממש…
מה שאני הכי זוכר זה את נעם, שהיה מפקד המארב, קופא כמונו, אבל מנהל בקור רוח ובנועם את המצב.
מרגיע אותנו ובודק שאף אחד לא קופא לגמרי, ובדרכו שלו, גורם לנו לבצע את המשימה, למרות הקושי, עד סופה.

חזרנו למוצב עם כוויות קור וידיים שלא הצליחו אפילו לדרוך את הנשק כדי לפרוק אותו –
אבל עמדנו במשימה בגבורה, אולי מנענו בשהייה שם מארב של חיזבאללה,
ובכל מקרה – הסתכלנו בהערצה על נעם, שהיה כמונו, אבל ממש לא כמונו.

יהי זכרו ברוך