מצטנע במלוא מובן המילה

אני פראמדיק צעיר, שנת 2011 או 2012. 

משמרת בתחנה עם ראם נעימי 

בדיקת ניידת.  

אני פוגש בחור חסון עם חיוך מבוייש וכובש, 

נטול פוזה לחלוטין. 

״אהלן אני מצטרף אליכם הבוקר״ “אני פראמדיק במשטרה” או משהו בסגנון. 

עובדים כל הבוקר, העברות מונשמים מהרצוג להדסה, קוצר נשימה קטן, תאונת דרכים אחת. 

נעם בטבעיות זורם בצוות, משנן פרוטוקולים בין מקרים.  

לא מדבר הרבה. 

מצטנע במלוא מובן המילה. 

בסוף המשמרת ראם מספר לי בדרך אגב שנעם פרמדיק בימ״מ. 

אני לא מופתע. השקט שלו, המקצועיות. ״מתיישב״ לי בול. 

והמידות, איי כמה שזה צובט בלב להיזכר. 

סוג של מסל״ש מהלך(כמו שמרבים להגיד וממעטים לפגוש). 

עוד כמה שבועות אחר כך, עוד משמרת , הפעם בנה״ז מקור חיים. 

שמח לראות אותו שוב איתנו. 

שוב מקרים שגרתיים של משמרת בוקר באט״ן מד״א ירושלים. 

מרוב שגרה אני לא זוכר מקרים מיוחדים,  

כן זוכר את הנוכחות שלו.  

עדינות ועוצמה. 

כשנעם נפל זה היכה בי כמו חבטה בחזה. הרגשתי מחנק. 

כל המשפטים שמצטטים תמיד על הקב״ה שלוקח אליו את הטובים ביותר ופסוקים של דודי ירד לגנו וכו׳
הסתחררו לי מול העניים והפכו לבליל אותיות. 

אני כותב לראם מיד.  

הייתכן? אולי טעות? 

וראם עונה לי ״השבוע ישב איתי בתחנה ביום שלישי כשעשה משמרת״. 

אני כותב לו שהלב שלי לא עומד בזה יותר והוא עונה  

״גם שלי״.  

״בא לי לשנות עבודה ולהיות מוכר בסופר״. 

והלב…. מי רופא לשוברי לב.