נועם היקר.
אני אמנם לא מוגדר כאחד מהחברים הכי קרובים שלך.
אבל באותו יום שישי ארור לפני שנתיים, משהו בי השתנה. פתאום הכל נראה אחרת.
היכרנו כשהדרכתי אותך בקורס פראמדיקים. אדם צנוע, שקט ועומד על כך שהוא "שוטר" ותו לא.
מהר מאד הבנתי מאיזה חומר קורצת ולאן אתה שייך.
כשחזרת ליחידה בתור לוחם-פראמדיק, עשיתי אני את המעבר ממד"א, ודרכינו הצטלבו בשנית,
חולקים את אותו התפקיד- פראמדיק בחוד העשייה המבצעית.
עשרות היערכויות ומבצעים משותפים, בחלקם אפילו יצא לנו לטפל יחד, שיחות מקצועיות שהתערבבו
בשיחות על ענייני חולין, משפחה, בית וחברים, קפה ומשהו ליד…
הייתה (בי לפחות) התחושה שאנו בני אלמוות. לנו הפראמדיקים לא יקרה כלום!
כשהיו אומרים לי "שמור על עצמך", תמיד עניתי- "אני צריך לשמור על החברים שלי".
אופוריה שנמחקה ביום אחד.
גרמה לי להביט על הכל בפרספקטיבה אחרת.
ובפרט בשמונת החודשים האחרונים שזיעזעו את כל המדינה ואת היחידה בפרט.
ב- 7 לאוקטובר כבר הייתי בטוח שאתה ואני אוטוטו נפגשים … לא קרה.
אין לי מושג מה אתה מרגיש שם למעלה כשאתה רואה את הנעשה כאן.
אני אנסה להעביר את התחושות כאן למטה:
עברו שנתיים ו"הזמן לא עושה את שלו, והוא אינו מזור לכל שכואב,
זמן לא מרפא את הכל וגם לא את הרוב"
הזמן רק מרגיל אותנו לחיות עם הכאב.
ונשאר בור.
בור שרק הולך וגדל בחברים נוספים. לפעמים נופלים אליו ולפעמים הוא רק נמצא לצידנו.
אמיר דדון כתב:
"ועכשיו את הבור הזה מי ימלא?
מי ימלא את כל החלל הזה?
אלוהים אתה גדול, אני לא רוצה להתערב
רק תעשה שיהיה קצת פחות כואב".
נועם הילכותך ורז כל סודותיך ישארו איתנו לעד.
אוהב אותך אח יקר!
א. א. הג'ינג'י
